המאפיין המרכזי בהתבגרות הוא שינוי בקצב הפעולות. העשייה הופכת איטית יותר, ופחות מדויקת ורגישה, כל אדם ביחס לעצמו.
בנוסף, בגילים אלה עולה שכיחותן של מחלות נוירודגנרטיביות – אלה הן מחלות ניווניות של מערכת העצבים, אשר גורמות לירידה הדרגתית ביכולת התפקודית של תאי העצב (נוירונים).
מרבית המחלות הניווניות של מערכת העצבים הן חשוכות מרפא, ומתאפיינות בהחמרה הולכת וגוברת.
אחד הפתרונות המתקדמים להתמודדות עם תסמיניהן של מחלות אלה ועם הירידה בתפקוד הנגרמת בעקבותיהן הוא טיפול בחדרים רב-חושיים המותאמים למבוגרים.
מחלות נוירודגנרטיביות בגיל השלישי והרביעי
מגוון גורמים מובילים להתפתחות מחלות אלה בשלב החיים המבוגר הינם מגוונים, בהם גנטיקה, נוכחות רעלנים, שקיעת חלבונים בתאי העצב וסביבם, היווצרות רבדים עמילואידיים וסבכים בתאי העצב, התופסים מקום של רקמה בריאה.
עם המחלות המוכרות בקטגוריה זו נמנות אלצהיימר ודמנציה, וכן פרקינסון.
דמנציה – קיהיון – מתאפיינת בירידה מנטלית שגורמת לירידה תפקודית. אלצהיימר, כפי שיפורט להלן, היא הסיבה העיקרית לדמנציה, אולם יכולות להיות לה סיבות נוספות כמו מחלה של כלי הדם (דמנציה וסקולרית), או מחלת פרקינסון, ולעיתים ייתכן שילוב של כמה גורמי דמנציה.
מחלת אלצהיימר – (Alzheimer’s disease) מהווה הסיבה העיקרית להתפתחות דמנציה. זוהי מחלה קשה הנמשכת זמן ממושך, משפיעה על החולה וסביבתו הקרובה,וכרוכה בעומס נפשי כבד על בני המשפחה המטפלים.
מרבית חולי האלצהיימר הם בני 65 ויותר.
תסמיני המחלה: מרבית מקרי האלצהיימר מתחילים בבעיות בזיכרון, אך לא בהכרח. התסמינים הראשוניים עשויים להתבטא גם בפגיעה ביכולת הביטוי (קושי שפתי), התמצאות במרחב, כושר שיפוט, כושר ריכוז ויכולות ביצוע פעולות.
כשליש מהחולים סובלים גם מדיכאון. בשלבים מתקדמים של המחלה עשויות להופיע הפרעות התנהגות וכן נפילות חוזרות. בשלב האחרון החולה עלול לסבול מאי-שליטה על הסוגרים, הפרעת אכילה וכן להיות מרותק לכיסא גלגלים.
אופן התקדמות המחלה משתנה בין החולים, אך המגמה הכללית היא של הידרדרות הבלתי נמנעת. עם הסיבות העיקריות לתמותה מהמחלה נמנים מחלות וזיהומי רקע, פצעי לחץ ותת-תזונה.
כמחצית מהמאובחנים עם מחלת אלצהיימר ימותו בתוך 10-7 שנים ממועד אבחון המחלה.
אבחון המחלה מתבצע באופן מצרפי, לפי כמה קריטריונים ובהם סיפור המחלה המסופר על-ידי החולה ובני משפחתו, עריכת מבחנים קוגניטיביים, בדיקה נוירולוגית לשלילת פרקינסון או אירוע מוחי (שבץ).
לפעמים מוסיפים מבחני דימות כמו CT ו-MRI, המאפשרים לשלול מצבים אחרים שעלולים להוביל לדמנציה (דוגמת עודף נוזלים בחדרי המוח או אוטם בעקבות אירוע מוחי), ולפעמים מפנים לבדיקות דם לשלילת בעיות אחרות כמו תת-תריסיות או חוסר בוויטמין מסוים. גם דיכאון עשוי להעיד על אלצהיימר, אם כי לא בהכרח.
בהיבט הטיפול התרופתי קיימים כיום שני סוגי תרופות עיקריים למחלה, אולם אין בהן כדי לרפא את החולים.
מחלת פרקינסון (Parkinson’s Disease) – מחלת עצבית קשה וכרונית המחמירה באופן איטי וגורמת לפגיעה הדרגתית בתנועות הגוף. נגרמת עקב פגיעה בתאי המוח האחראים על יצור דופמין. זהו מוליך עצבי שלו תפקיד מהותי ביכולת לבצע תנועות באופן תקין.
המחלה פוקדת לרוב אנשים בגילי 40 ומעלה, אך גם צעירים מכך.
תסמיני המחלה העיקריים הקשורים בתנועה הם קשיון שרירים, האטה בתנועה, רעד בגפיים, חוסר יציבות וקושי ללכת, שינויים במבע הפנים, בדיבור ובכתיבה.
עם התסמינים העיקריים שאינם קשורים בתנועה נמנים הפרעה בזיכרון, בלבול, זיעה מוגברת, הפרעות שינה, שינויים במצב הרוח, קושי במתן שתן, הפרעה בלחץ הדם, כאבי גוף ונטייה לנפילות. בשלבים מתקדמים של המחלה עלולה להתפתח גם דמנציה.
אבחון המחלה מתבסס על איתור הסימנים האופייניים לה במסגרת בדיקה קלינית.כאשר האבחנה אינה חד-משמעית נערך לעיתים מיפוי מוח במכשיר PET או SPECT. תוצאות מיפוי שאינן תקינות מעידות על מחלת פרקינסון או מחלה ניוונית אחרת עם סימני פרקינסון בשילוב הפרעות נוירולוגיות נוספות.
כיום אין בנמצא טיפול שיכול לרפא את המחלה, אולם הטיפול התרופתי הקיים יכול להביא לשיפור ניכר בתסמיניה. מרבית התרופות מבוססות על העלאת רמת הדופמין במוח.
התאמת טכנולוגיה מסייעת
שימוש בטכנולוגיות מסייעות בגיל השלישי והרביעי יכול לתרום לשיפור התנועתיות וקצב ביצוע הפעולות, ולהציע פתרונות סיוע בתפקוד עקב מחלות הגיל השלישי.
עם העזרים והאביזרים שאנו בדגש מתאימים נמנים למשל: